בשבוע האחרון (14.6.2022) נפרדנו מאברהם גבריאל יהושע, הידוע בתור א”ב יהושע – סופר, הוגה דעות, מבקר ספרות ומחזאי. הוא היה ישראלי אסלי שהכתיבה בשפה העברית היוותה לו אוויר לנשימה ודם אדום הזורם בנימיו הדקים ביותר.

בסדרה חדשה שאציג בפניכם כאן: חוזרים למקורות, הפרק הראשון – מה ניתן ללמוד מיצירתו של א”ב יהושע?

לציון פטירתו של א”ב יהושע בשבוע שעבר, הוקדשה אמש מהדורת “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” (24.6.22) לפרידה מהאישיות הדגולה ממיטב הכותבים וחוקרי ספרות ישראלית (רובם היו גם ידידיו, קומץ מהם אף ידידו הטובים ביותר).
דן מירון, אברהם בלבן, גבריאל מוקד, איל מגד, דוד אוחנה, דינה פורת, ניצה בן־דב, ועוד רבים אחרים.
הלך הרוח הכללי של המהדורה לא היה עצוב כלל, למעשה גם בהלוויה עצמה מצאו האבלים צוחקים מסיפורים על האיש המופלא שהלך.
הכתיבה של המהדורה הייתה נוגה, עמוקה והצליחה לגעת ברוב האספקטים של יהושע – שאלת הזהות והמוסריות, הפרוזה והשירה המובאים בנו, הישראליות והאנטישמיות ובעיקר ערך החברות בה דגל יהושע.
עד יומו האחרון המשיך יהושע לכתוב ולהיפגש עם סופרים, מבקרים, אנשי אומנות וידידים טובים. בשנה שעברה אף כתב סדרת מאמרים לעיתון הארץ על הרומן מר מאני (1989) שעוד אתעסק בו בקרוב.

בשביל הדור הבוגר, א”ב יהושע הוא נכס צאן ברזל, אדם עם רפרטואר, שנחשב כחלוץ בעבודותיו: בספרות הישראלית, בכתיבה העברית, בשאלות על מהותה של הישראליות ובמסות בנושאים קריטיים שזכו לביקורות נרחבות.
ואולם, בשביל הדור הצעיר, אבוי! זה היה מחזה כואב, דוקר, צובט, אך העצוב מכל, לא מפתיע.
משפיענים רבים בתחום התרבות, הספרות והשירה, כותבים וקוראים צעירים כאחד, לא הוציאו הגה עליו, אולי אפילו לא ששמעו את שמו – או גרוע מכל, שמעו את שמו ומיד קטרגו אותו בתור “בומר”.
אותי זה מעציב.
זוהי קריאת השכמה! עורו והשכילו!
חבקו את העבר. התרפקו על החכמה הקדושה שניתנה לנו ולימדו מן רבבות הסיפורים ששרועים אי-שם ומעלים אבק וצהיבות ואולי לעולם לא יגיעו לתודעתכם. אמנם זה לא אפשרי להגיע לכולה, אני לא נאיבי, אך גם חלק קטן, יכול להעניק לכם עולם ומלואו.
היתרון הבולט ביותר מנבירה בעבר היא למידה והעמקת הידע, הכתיבה והרעיונות – ישנם מאות שנים של ספרות כתובה, של ידע אצור, ובסופו של דבר, אנחנו לא כותבים יש מאין, אנחנו מתבססים על דברים שקיימים, אין יצירה שהיא נולדה סתם ככה, כמו שאין גוף שנולד לבד. אנחנו תוצר העמל של אבינו ואמינו, וכך גם הספרות העכשווית, היא פרי עיטם של הסופרים שבקרוב יהפכו להיות נשכחים.
על מנת להיות כותב טוב יותר, אנחנו חייבים להבין את הנקודות שבדרך ולחברם לקו.

חוזרים למקורות: מה ניתן ללמוד מא”ב יהושע?

1. המוסר

אחת הכתבות שתפסו את עיניי במסגרת המהדורה המיוחדת לא”ב יהושע היה מאמרו של פרופסור דוד אוחנה, היסטוריון לחקר עם ישראל במקצועו, שהצליח לתמצת את כתיבתו של יהושע לשאלה אחת גדולה – מה הוא מוסר?
בראיון עם יהושע שאל אוחנה על סיפור המוסר הראשון – סיפור קין והבל המקראי. בעיני יהושע הדבר ברור – המוסר שגוי מיסודו, אדם רוצח ואלוהים מנקה אותו מהסיפור, ועוד מכה על חטא – הוא מאפשר לו לבנות עיר ולהוליד ילד.
“אני לא מוכן לזה. אם היו רוצחים את בני לא הייתי מוכן בשום אופן שככה יקרה לרוצח. זה דומה למה שעושה עורך־דין בבית המשפט, ‘מסובב’ דברים ועושה מניפולציות כדי להציל פושע מגזר־דין חמור. אנחנו לא עורכי־דין, אנחנו סופרים.”
המוסר סובב סביב יהושע ומכה בו פעם אחר פעם, באחד מן ספרו העיוניים “כוחה הנורא של אשמה קטנה – הקשר המוסרי של הטקסט הספרותי” (1998) הוא קרא תיגר על המגמה בספרות להמעיט לעסוק בשאלות של טוב ורע ומבקש מהם, בתחינה פרטית, לעסוק לא רק בפסיכולוגיה של הדמויות ובאסתטיקה של הטקסט, אלא גם לשאלה המוסרית הניבטת מסיפורם.

2. הביעו דעה! אל תפחדו גם לשנות אותה!

א”ב יהושע תמיד תבע את דעותיו לכל הדורש בכך, הוא לא פחד מביקורת ומגידופים, הוא עמד על שלו ונימק את טענותיו בצורה רהוטה ומכובדת, גם כאשר שינה את דעתו בנושאים שונים:
בגיל צעיר יותר, יהושע מתח ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בשטחים הוא כתב איגרת ליהדות התפוצות שתביא דעתה בעניין. הוא התחבר למפלגות השמאל כמו: העבודה, של”י ומר”צ, ולקח חלק מהאידיאולוגיה שהנהיגו מחנה השמאל (השלום) ובעיקרה שתי מדינות יהודית ופלסטינית שחיות בסימביוזה ובשיתוף פעולה ופותרות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ואולם בשנים האחרונות, חל תפנית בחשיבתו. תפנית כה חדה שניסה להשיג פגישה עם ביבי ולהציג לו את רעיונותיו. יהושע שם לב שהעולם נוהה ימינה וכי בלתי אפשרי לפנות 450 אלף מתיישבים מהגדה המערבית. לכן הוא הציע כי יש לספח את שטחי C או לפחות להעניק אזרחות ישראלית לכל היושבים שם, ובכך להקטין את הסכסוך. מיותר לציין שהשיחה הזו לא קרתה.
גם בנושאים אשר שנחשבים “טאבו” נהג להציג את דעתו: על השואה אמר שזהו כישלון יהודי כתוצאה של הגלות. אלפיים שנה יכולנו לחזור לארץ ישראל אבל היהודים נסמאו באווירת אירופה הממכרת ופספסו לגמרי את זרם האנטישמיות ואת התנועה הנאצית. האנטישמיות אגב, אליבא יהושע, מגיעה מהזהות היהודית החמקמקה, שעד היום לא סיימו לדון בה ולהגדירה כזאת המחברת בין דת ללאום.
בין אם אנו מסכימים אם דבריו ואם לא, יהושע לא היסס להביע את דעותיו, גם אם לא היו מקובלות על חלק.

בתור כותבים, חשוב שיהיה לנו דעה על כל נושא שמשפיע עלינו בחיי היומיום. תשאפו להיות דעתניים, לשמוע דעות של אחרים ואף ללמוד מהם.

3. צרו דיאלוג עם הקוראים

“כדאי למספר להפוך מפעם לפעם את הקורא שלו לשותף פעיל בטוויית הסיפור. כאשר מאפשרים לו, ואולי אפילו תובעים ממנו, לדמיין את החסר הוא מתקשר באופן עמוק יותר ליצירה ולגיבוריה.”

אחד העקרונות החשובים ביותר בכתיבה יוצרת היא ליצור עניין אצל הקורא – יש אלפי טקסטים, אלפי מאמרים, אלפי מודעות, אלפי ביקורות, למה שיתפוס דווקא את שלכם? ואם נרחיק לכת, איך תגרמו לקורא לזכור דווקא את הכתיבה שלכם? שתיצור אצלו חותם?
יהושע מציג פה דרך טובה להתמודדות – שתפו את הקוראים. תיצרו אותם דיאלוג. תנו להם לתהות, לחקור, להתעניין. צרו אצלם את הרצון להמשיך לקרוא על העולם שבניתם.

אמרתי שאחזור למר מאני (1989) ספר שלקח לי זמן רב לעכל ושלוש קריאות (האחרונה מהסוף להתחלה!). ברומנו רחב היריעה, שנחשב לאופוס מגנום, מתפרס יהושע על חמישה דורות שונים של משפחת מאני, הראשון בתור סטודנטית ממשאבי שדה בזמן מדינת ישראל הצעירה והאחרון, בסלוניקי באזור שלהי המאה ה־19, בחדרו של רבן חכם בעל שיתוק.
כאן יהושע השתמש בטריק ספרותי ענק. הרומן שכתוב כרומן דיאלוגים מכיל דיאלוגים קטועים, שצד אחד בשיחה לא ידוע מה נאמר, ומלבד מעט מידע מקדים, אנו צריכים להשלים בראש את הלך דבריו, את מבטאו, את רגשותיו ואת שטיפות לשונו.
הסיפור המסתעף, הדמויות הרב גוניות, שושלת משפחת מאני, והקשרים בין העלילות, משאירים אותנו מרותקים לתוך הספר. ניתן לראות את הנפשות המויסרות של משפחת מאני, את הדיכאון שמאמיר מול שאלות פילוסופיות כבדות ואת חרדת העתיד כמשבר זהות תמידי. לא משנה היכן אתה, לא משנה באיזה זמן אתה, משנה מי אתה וכיצד אתה מגדיר את עצמך.
זהו לא ספר קל בכלל, הלשון מסובכת, הדיאלוגים לא פשוטים ומצריכים ריכוז רב, אבל במרכז הספר מוצג גלגול הזהות של עם ישראל כולה – העברים, היהודים ולבסוף הישראלים, ובשיא התפארת, זורחת השאלה – האם יש ברירה אחרת? האם הציונות היא התשובה? האם מקומם של היהודים בא”י או שמא עתידים להשאר בגולה? ומה עם הערבים? איפה הם בסיפור?
בקרוב אשוב לצלול לספר זה.

שם הספר: מר מאני
שם הסופר: א"ב יהושע
שם ההוצאה: הספרייה החדשה (1989)
מספר עמודים: 346