בחוסר מטאפורות מתוחכמות סילברה פורש לנו בשפה קלה ונהירה אם כי אפלה את האמת על המוות, את הפחדים הכמוסים ביותר שלנו, אף את הפחד הכמוס שלו – למות לבד.
במחזה אדיפוס, ליוס, מלך תבאי, נחשף לאמת המרה על בנו הנולד: בעתיד אדיפוס ירצח אותו ויינשא את אמו לאישה. בדטרמיניזם ספרותי כמו בדטרמיניזם ספרותי, זה אכן קורה. הנבואות חלות, התחזיות מתגשמות, ליוס ימות מחרבו של בנו ושום דבר שיעשה לא יוכל לעזור להם. יש האומרים רצון האלוהים, יש האומרים נבואה מהאורקל, יש האומרים “מכתוב”.
בעולמנו אנו, לפחות דבר אחד בטוח והוא המוות. כולנו נמות יום אחד, אני מקווה שאני לא מחדש למישהו פה משהו חדש; כל אחד מאתנו עומד למות, אחד בדרך כואבת יותר והשני בפחות. זהו הקו המנחה שמניע אותנו בתור בני אדם, ואולי למעשה האבסורד, שאנו חיים כדי למות הלכה למעשה. מתחילת האנושות ניסינו להבין לשם מה זה טוב? מה יש במוות הזה שהוא הכרחי, שהוא כדאי, שהוא בלתי נמנע?
בצל המוות קמו דתות, אמונות, מנהגים, נכתבו ספרים ופילוסופיות שלמות, אנשים חיו לפי אידיאולוגיות שונות, אפילו המוסר – קם ונופל מפני המוות. אבל, וזה אבל גדול, כדי לתפקד אנחנו חייבים לשכוח מהמוות, לשכוח שאנו בני חלוף על מנת ליהנות מהווה ולחשוב על העתיד שלנו. פחות להתרפק על העבר ויותר לעמול עבור הרווח שלנו. רוב הפעולות שאנו עושים הם לא בגלל ידיעת המוות: לא הגלידה המתוקה שקנינו הבוקר, לא השיחה המנומנמת והמסויגת עם בן־משפחה קרוב ואף לא החלומות והשאיפות שלנו שלנו. אדרבא, אם נהיה עסוקים בעובדה שנמות בכל רגע ביום, לא נוכל לתפקד. תן לבן אדם זמן להרהר על חייו, והוא יכנס למשבר קיומו, כה אמר דקארט. כדי לחיות, כדי לחלום, כדי לשאוף, כדי ליהנות מהחיים, אנחנו חייבים לשכוח מהמוות שלנו. לחלק זה קל יותר, לחלק זה קשה יותר, אבל בשביל כולם מחשבות על המוות הן טורנדו של חרדות, מערבולת שתשאב כל אדם לתוכה. בנקודה זו ממש, הקונצנזוס, האקסיומה, כאן, קם אדם סילברה ואומר, מה אם כן הייתי יודע שזה היום האחרון שלי? מה עם ידיעת המוות שלי הייתה קיימת בי? בספרו שניהם מתים בסוף, סילברה בעזרת בניית עולם ססגונית הוגה את הפילוסופיה שלו – את מה שאנחנו היינו עושים אם היינו בטוחים שזהו יומנו האחרון.
ב”שניהם מתים בסוף”, שני נערים זרים לחלוטין מגלים על מותם הקרב ובא (נו דה) בעזרת חברה מסתורית בעלת אלגוריתמים מסווגים למדי בשם “תחזית מוות”. “תחזית מוות” ופקידיהם (aka דיפ סטייט) מודיעים על יומם האחרון וכל העולם מתנהל בסטרס שמא יתקשרו אליהם. אם וכאשר, באה הבשורה חלילה, ניתנת להם האופציה להירשם לאתר היכרויות לבאים-בתור (אנשים שעומדים למות) שם הם נפגשים עם באים-בתור אחרים ומנסים להיפרד מהקרובים אליהם ובעצם לממש את שארית זמנם על הפלנטה. מתיאו הוא נער מופנם, שקט ושאינו בטוח בעצמו כלל. ולעומתו רופוס, שגדל בבית יתומים הופך להיות נער דומיננטי, אגרסיבי ויהיר, שלוקח החלטות פזיזות ופועל מהרגש. שני ההפכים הללו מתחברים. קרח ואש. לפעמים נכבים ונופלים לקלישאות. לפעמים אף לרגעים מרגשים שגורמים לך לתהות על קנקנך.
מתיאו מתוודע לרופוס דרך אפליקציית החבר האחרון, שבמהות שלה מזכירה לנו מאוד את טינדר. סילברה מוסיף לבניית העולם וישנה אפליקציה נוספת ל”באים-בתור” בשם “נקרו”, אפליקציה לסטוצים של באים-בתור, שהיא כמובן, בתשלום פר יום (מעניין מה המבנה הכלכלי של החבר האחרון).
כי מה יותר חשוב מאשר סקס ביום האחרון שלך על כדור הארץ?
ואם להיות כנים, אני לא סרקסטי בכלל. לפי פרויד, ארוס, יצר התשוקה והמיניות הוא המתנגד הישיר והחזק ביותר נגד תנטוס, יצר המוות וההרס, אשר שולטים באדם. לולא ארוס, התנטוס היה שולט בנו כליל והופך אותנו לגופים קהים שחושבים על יום מותם בלבד. יש שיגידו שמיניות היא סתם בריחה, שהיא הדרך שלנו לא לחשוב על היותנו בני-מוות, אבל לפי הפסיכואנליזה, המיניות שלנו היא הפתרון לשאלת המוות, המלחמה הניצחת בדבר שאינו ניתן לניצחון. גם ברומן עצמו ישנו קשר ישיר שמוזכר פעמים רבות למיניות. רופוס הוא ביסקסואל אשר בטוח במיניותו ומחפש את אותו ארוס קוקטי גם ביומו האחרון ומתיאו, נער שמחפש את מיניותו, את מגדרו, את זהותו האישית. מתיאו מבטיח בהפרדות עם אביו אשר נמצא במצב קומה שהוא יהיה אמיץ. יציאה מהארון וגילוי עצמי הן פעולות שרק האמיצים יעזו לחפש. ופה, אנו יוצאים למסע עם שני הנערים שמנסים לעבור את היום האחרון שלהם. מסע מאוד מבלבל בזווית ראשונה, מי יודע מה הוא רוצה לעשות ביום האחרון שלו בחיים? זאת שאלה שמרבים לשאול אותה בטיפול פסיכולוגי, ולרוב התשובות קשורות בחלומות שלך, בדברים שהם פנטזיות עבורך, דברים שביום רגיל לא תצליח להגשים. אבל יצא מצב, שבו היום האחרון שלך הוא יום רגיל, ממוצע, סתמי, יום מן הימים בו השמש זורחת ושוקעת, והמזג האוויר מעט חם ולח, ויש פקקים ותאונות דרכים וחלילה אירועי אסון אחרים. מה בכל זאת תעשה אז?
מתיאו ורופוס מנסים בהתחלה להיות מאוד פואטיים ועמוקים – להיפרד מהאנשים הקרובים אליהם, ללכת לעשות איזו פעילויות אקסטרים (במציאות רבודה) ולדבר על משמעות החיים. אבל נראה שחסר להם משהו. יותר מאשר לרצות את עצמם, הם מנסים לרצות אחרים ולומר שחיו את חייהם כמו שמצופה בהם. בתיאוריה זה עובד טוב, במציאות הם מבינים שלא כך החיים עובדים. שהחיים הם לא רשימת מכולת שמסמנים וי על בצל ירוק ודבש וחצי קילו אוסובוקו. כאן אפוא זורחת הפילוסופיה של סילברה: החיים הם הנקודות הקטנות, האירועים חסרי המשמעות, הקשרים האקראיים שלנו עם אנשים, הזמן שאנחנו בוחרים להעביר ולא המעשים שאנחנו עושים. אלוהים אשר נמצא בפרטים הקטנים. הרי הסוף ידוע, כולנו נמות, לכן הדרך זה מה שמשנה. והדרך הטובה ביותר להעביר את היום האחרון בחיים שלנו היא פשוט לחיות כאילו זה יום רגיל. מתיאו ורופוס עסוקים בשוטטות ברחובות ניו-יורק ממקום אחד לאחר, מחבר אחד לאחר, מאהבה אחת לאחרת, ובאמצע הם חיים ופורחים. מדברים וחולמים.
על אף שהסיפור מדבר על באים-בתור ניתן לקחת את עיקרו למציאות היומיומית שלנו בו הרהור על המוות קורה לעיתים רחוקות ולאמצו בקרבנו. פחות מטרות גדולות, פחות פומפוזיות והאדרה. יותר לחיות את הרגע, להנות ולנצל אותו. יותר קפה קר, עוגות מתוקות ובירה קרה, יותר אהבה, יותר זמן עם חברים, יותר למידה וחוויות (בעיקר הקטנות והנוטות לחוסר משמעות). הספר טומן בחובו את הפילוסופיה הזו, הוא לא פורש אותה על השטח כגלוי, הוא עסוק בדברים אחרים, כמו שאנחנו עסוקים. החיים מעסיקים אותנו עד שאנחנו מתים. כעת תחיו. הנבילה עוד תגיע. לא לדאוג.
שם הספר: שניהם מתים בסוף סופר: אדם סילברה סוגה: פרוזה - תרגום (רומן נוער בוגר) הוצאה לאור: כנרת זמורה דוד עמודים: 335
