ערבי טוב, יורם קניוק

עצה של הספר:
אל תביאו ילדים בנישואי תערובת תוך התבוללות – הם יצאו… פגומים זהותית…

ערבי טוב, ספר טוב?

את ערבי טוב, מספר יוסוף שראראה, ערבי ישראלי ששותף במחאה הפלסטינית וחווה גזענות והתנכלויות, או שאולי זה בעצם יוסף רוזנצוויג, יהודי פטריוט שמוכן לחרף את נפשו בהגנה על המדינה, או שיותר נכון להגדירו כתמהיל ערבי-יהודי שחווה סלידה משני צדדי המתרס.

משבר זהות אוהב להעסיק אותנו, במיוחד בגיל צעיר, במיוחד במאה העשרים ואחת שהגדרות הם חשובות כמעט כמו אוויר לנשימה, ואם אתה לא מגדיר את עצמך אז מי אתה? רבים מאתנו מתחבטים בשאלה הזו לאורך תקופות ארוכות, בעיקר בעת משברים. משבר הזהות יכול לנבוע מסיבות רבות – נטייה מינית, אידיאולוגית, דתית, פילוסופית, פיזיולוגית, רגשית, מקצועית וגורמת לנו להישאב אל עולם בלתי נגמר של שאלות, שלפעמים ישכילו וישפרו אותנו בתור בני אדם, במיוחד אם אנחנו פוגשים אנשים הדומים לנו באותן סוגיות. ולעיתים (קרובות), ידרדרו אותנו מטה ויגרמו לנו לפקפק בעצמנו ובדברים שחשובים לנו. הם יגרמו לנו ללכת אחרי אופנות חולפות: לדבר בסלנג, לשמוע מוזיקת פופ, לקנות דברים חסרי תועלות וללבוש פריטים שלא הולכים יד ביד עם הזהות שלנו.
משבר הזהות-התודעתי שעובר יוסף נחשף לפנינו בבוטות בספרו של יורם קניוק, ערבי טוב, עמוק יותר מאשר משבר זהות אחר, זהו משבר זהות שלא נראה שיש לו פיתרון. משבר זהות של דבר והיפוכו – ערבי שמנסה להיות יהודי ונכשל, ויהודי שמנסה להיות ערבי ונוחל גם כן באכזבה.
ספר זה מציג לנו את הקושי בנישואי תערובת בישראל; ניכור חברתי שאינו אבסולוטי אלא קוטבי. הסיבה לניכור מצד אחד היא הסיבה לאהדה מן הצד השני – הצביון לזהות, וכך, כבן תערובת, יוצא כאן יוסף בידיים ריקות.
יוסף הוא בן לאבא ערבי, תושב העיר עכו ולאם יהודייה לוחמת בקרבות ירושלים. מצד אחד עומדת משפחה ענפה מזרעו של סאלח א-דין, שחוותה את הנכבה על בשרה וגורשה למדינות סביב ואף הרחיקה לכת עד לפריז. משפחה שמאמינה בתקומה מחודשת של העם הפלסטיני בשטחי הירדן המערבי ושואפת להכרה בינלאומית במאבקה. ומאידך גיסא, דור שני לניצולי שואה, שברחו בדרך נס מגרמניה המדממת, ובניסיון אדיר ממדים בנו מקלט בארץ ישראל ונלחמו במלחמות ישראל בחרדת קודש וללא יודעין כיצד ישרדו את הבאות.
אך מסתבר שהטרגדיה עמוקה אף יותר, זוהי אינה שאלתו של יוסף גרידא, אלא של שני עמים המוכרחים לחיות יחדיו באותה ‘ארץ אוכלת יושביה’.

“הוא כתב מחקר ענק, מאתיים שנה של יחסי ערבים ויהודים בפלשתינה, והגיע למסקנות כאובות. ערבי אינו צריך להגיע למסקנות כאלו, אמר לי אחר-כך, הוא הגיע למסקנה שרק היום אנחנו מתחילים לתפוס אותה, שאין בכלל סיכוי, שהטרגדיה מתחילה הרבה לפני שההיסטוריונים לוכדים אותה. שהכל כמו נחרץ מראש. שהקשיחות הייתה בלתי נמנעת. שהארץ הייתה זרה לשני הלאומים, שהמציאות תנועות לאומיות שלא נבעו היישר מן ההיסטוריה שלהם, אלא מן הסבל בלבד.”

כאן תורתו של קניוק זורחת: שני העמים החיים יחדיו בארץ ישראל הם שני הצדדים של אותו המטבע, ולצערו, המטבע הזה הוא אגורה שחוקה. לא ניתן לבנות עם מסבל ומטרגדיה. סבל לא איחד את איטליה או יוון, סבל לא חיבר את המושבות בארה”ב או הפיל את הצאר, סבל הוא אינו דבק לחבר אנשים יחדיו.
אושוויץ והנכבה, טראומות בסדר גודל לאומי, זירזו (ואולי אפילו נתנו סיבה) להקמת התנועות הלאומיות אבל כיבו את הליברליות, את ההומאניות והגדילו את הנהיה ללאומנות.

רגע השיא של הספר הוא רצונו של יוסף רוזנצוויג-שארארה להתגייס לצה”ל. עד לרמטכ”ל הרחיק עבור מה שנרגע בעיניו מחויבות לאומית.
לפגישה החשובה מתלווה בפרנץ, אביו של חווה (אמו) שנוזף ברמטכ”ל בהחלטתו שלא לגייס את יוסף לצבא בשל היותו “חצי” ערבי – “אתה נותן יד למשהו שיכול להוות תפנית מסוכנת של רעיון הציונות, הפיכתה לתעלול לאומני, לדתיות מזויפת, לשחרור השדים היהודים המתבצרים בצדקנות ורואים רק את עצמם, לא את האחרים, השופטים אחרים ולא את עצמם, רדופים פרנויה, הורסים את כל מה שחלמנו עליו,”
כאן חוזר מוטיב החרדה, הטראומה, הסבל עד למצב של התחפרות, צדקנות ופרנויה. מהצד הביטחוני רואים ביוסף בן כלאיים מעוות שבה לנגוס במערכת הציונית ולמוטט אותה פנימה, כתולעת שחודרת ללב הפתוח ואוכלת את ליבתו, ולכן מסרב לגייסו בטענה די צבועה כי ערבי לא יכול להילחם בערבי אחר (מי מספר לו?)
לטענת פרנץ, זאת לא הסיבה שלשמה התכנסנו. הציונות באה מתוך זעקה לעזרה ועונה על צורכי מבקשיה להיות מקלט מוגן לכל הדורש לכך. במקום לאמץ את כל המעוניינים בשלומנו אנחנו שופטים ומרחיקים אותם ובכך גם אנחנו חלק מהניכור הקוטבי שרק מאמיר עם השנים. במקום חשש ושנאה, אנו אמורים להיות היד הלוחצת לשלום, הכתף המחבקת לאהבה והגב המגן לביטחון.
יוסף, שלמד בבית ספר יהודי וחבריו הטובים ביותר מגויסים לצה”ל, חש שבר עמוק בתחושת הזהות ואינו יכול להרגיש חלק מהחברה מהחברה הישראלית. כאשר חברו הטוב מת בעת שירותו, הוא לא מגיע להלוויה מבושה גרידא.
גם מהצד השני לא הכל ורוד, בלשון המעטה. יוסף לא מצליח להתחבר לרעיון הפלסטיני שנראה לו כמזויף וכחתרני מול ההגמון בארץ. הדיסוננס במוחו נראה לפעמים כבלתי ניתן לגישור וקורע את נפשו לשני חלקים.

“מה נעשה עם הדו-קיום במפגש אנשי רוח באולם צוותא בתל־אביב? כל עוד הם יהיו ציונים, כל עוד אנחנו נהיה ציונים, כל עוד נרצה מדינת יהודים, כל עוד יהיה לנו צורך שתהיה לנו מדינה אחת של יהודים, הערבים, הם, אנחנו, נצטרך להיאבק והמאבק הזה הוכרע, הם כבשו את כל השטח הענק, אנחנו יכולים לנצח בעוד כמה קרבות ואז הם ישלטו בנו כמו הלבנים בדרום אפריקה, לא יאהבו אותם, אותנו, אז מה, את היהודים אף פעם לא אהבו.”

לסיכום ולביקורת,

קניוק אינו מציג לנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממבט מהצד, אלא נכנס לתוך הביצה בשפה יצרית, אלימה, גסה, שכוללת בתוכה אינטריגות, מאבקים, שנאה, מוות ורציחות, אשמות ואהבות. בהתחלה הוא מעט חשש, הוא פרסם את הרומן בשם של הגיבור: יוסף שארארה, אך לאחר זמן מה החליט לחשוף עצמו בתור הסופר, דבר שהכה גלים ועורר ביקורת חריפה. הספר לעיתים דחק את הסאטירה, את ההומור היהודי העצמי ושחט כמה פרות קדושות על הדרך כמו להשוות בין אושוויץ לנכבה, שעד היום, כמו גם כותב מאמר זה, יכול לעקם גבה על ההשוואה.
ב2010, הספר הודפס מחדש לאחר שאזל בחנויות, מדובר על 30 שנה, ויש הטוענים כי “אזל המלאי” היא לא הסיבה שגרמה להוצאה לאור לשווק שוב. הספר מחזיק עצמו בנרטיב מאוד דטרמיניסטי – המצב בין היהודים לערבים לעולם לא יהיה טוב, וכל ניסיון ל”שדך” בין ה”זוג” יעלה לדיראון עולם. אין טעם לנסות.
זאת אמירה מקוממת, מרגיזה וותרנית, הדבר שחסר בספר הוא כלי התמודדות, תגשר את הפער הזה קניוק. אולי באחד הספרים האחרים שלו…
דווקא במדינות הערביות, בסוריה בעיקר, שהודלף באופן לא חוקי ותורגם לערבית, הספר צבר פופולאריות ורבים מן האזרחים הסורים ראו עצמם נקרעים במשברי זהות – דומים ושונים כאחד.

שם הספר: ערבי טוב,
סופר: יורם קניוק
סוגה: פרוזה - מקור
הוצאה לאור: פרוזה עברית (2010)
עמודים: 223