נשמות של רועי חן הוא הכל מלבד סיפור מצחיק ופשוט שנועד לבדר.
עם כתיבה פיקנטית וחתרנית, חן מתמודד עם החרדה הקיומית ועם הדיכאון ומכה אותנו הקוראים בבטן בכל רגע שניתן לקרוא כמבדר. בשבילו, ההומור היא סכין חדה מאלחשת שנועדה לדקור כדי לזעזע ולבקר, אולם, רק כאשר הדם ניגר, ניתן לראות את החתכים והפצעים הפתוחים, ולבסוף, לחוש את הכאב.
כמו הקוראים גם הדמויות, הן לא מרגישות כאב עד שהסכר קורס והמים פורצים, וכאשר זה קורה, הם נחרדים אפוא לקיומם.
הדמות הראשית הוא גרישה, רווק בן ארבעים הגר עם אמו ומחליט לכתוב סיפור, אלגוריה של ממש על החיים הפרטיים שלו. הוא ממשיל את עצמו לשלוש נשמות מבוזרות החיות בזמנים שונים: המאה ה־16 בפולין, המאה ה־18 בוונציה והמאה ה־19 במרוקו. בכל נשמה הוא עובר תהליך של התרחקות מ”נשמתו התאומה” (שמזכיר קצת פובים של טיקטוק), בת זוג/אחות/אם המלווה אותו בכל אחד הגלגולים.
נקודת השיא (שעליה כמובן לא אעשה ספוילרים) היא מרגשת, נוקבת ועושה חשק לקריאה חוזרת. הבניה עד לאותה קתרזיס היא עמוקה ודומה לחציבה במכרה יהלומים. עבודה דקדקנית ולעיתים אף רפטטיבית אשר יכולה להתיש קוראים. אולם כאשר היהלום מתגלה, ההמולה גועשת והעיניים תרות אחריה. מספק. מספק היא המילה שאני מחפש.
אחד הדרכים העיקריות של חן בהומור עד כאב הוא בעזרת שבירת הקיר הרביעי (כמו כן גם לקידום העלילה). רועי חן הוא מחזאי מדופלם ושימוש בשבירת הקיר הרביעי אינו זר לו כלל. שייקספיר השתמש בה הרבה, אברהם שלונסקי בעוץ לי גוץ לי, ורבים וטובים אחרים למטרות שונות. לפעמים עושה זו בשביל לרגש את הצופים, לתווך ביניהם לבין הסיפור וגם, לעיתים, לבדר.
בעזרת שבירת הקיר הרביעי והענקת מודעות מסוימת לדמויות, נוצרת פרספקטיבה על החיים שלהם עצמם ועל הדיכאון בו שרויים. וכל שהדמויות מעמיקות בסיפורים שלהם, כך גם דיכאונם מעמיק ויורד עד לשפל המדרגה (שהיא באופן אירוני גם נקודת השיא של הספר).
שם הספר: נשמות סופר: רועי חן סוגה: פרוזה - מקור הוצאה לאור: כתר (2020) עמודים: 315
